ציונים ביוגרפיים
1948 מיכאל, בנם הבכור של אבא וויטקה קובנר, נולד בחדרה במהלך מלחמת השחרור. הוא גדל בקיבוץ עין-החורש. ילדותו עמדה בסימן החינוך המשותף בקיבוץ.
1954-1966 למד ביסודי ובתיכון בקיבוצו, עין-החורש.
1955 מיכאל נסע עם אמו לאירופה לפגוש את אביו, שנעדר מהארץ במשך כשנה. הם ערכו טיולים בשוויץ, באיטליה ובצרפת. שם, בהיותו בן שבע, גילה מיכאל את עולם האמנות, וחוויה מרגשת ומעצבת זו נשארה חרותה בזיכרונו מכאן ואילך.
1958 לכבוד יום הולדתו העשירי קיבל מיכאל מאביו ערכת צבעי שמן, ובהדרכתו למד כיצד להשתמש בה. בתוך זמן קצר הפגין התקדמות ניכרת שהעידה על כישרונו.
1964-1965 מיכאל התחיל ללמוד ציור תחת הדרכתו של האמן יוחנן סימון בהרצליה. המפגשים עם סימון היו משמעותיים מאוד. סימון היה אמן חשוב ואישיות מיוחדת במינה, והוא ערך למיכאל היכרות עם עולם האמנות המודרנית באירופה ועם כמה מבחירי צייריו – קליי, קנדינסקי ובראק.
1966-1967 מיכאל עבד בשירות התנועה ("השומר הצעיר") בקן מחוץ לקיבוץ. בפרוץ מלחמת ששת הימים שב לקיבוצו, ויח עם צעיר אחר נשא בעול הענפים החקלאיים. במשך חודשיים עשו את עבודת המבוגרים, עד שהללו שבו משדות הקרב.
1967-1970 מיכאל שירת ביחידה מובחרת. התקופה הייתה תקופת מלחמת ההתשה, ובמהלכה נדרש לפעילות אינטנסיבית שמנעה ממנו כל עיסוק בציור.
1970 עם שחרורו מהשירות הצבאי התרחשו שני אירועים שעיצבו את עתיד חייו: האחד – המפגש עם מימי מקובר, שלימים הפכה לאשתו, השני – גילוי עולם שלם של אמנות אמריקאית בעת שטייל עם כמה מחבריו ליחידה בארצות-הברית. שני ידידים של אביו בלוס-אנג'לס חשפו בפני מיכאל את עושרה של האמנות בארה"ב, והוא שב לארץ וגיבש החלטה: הוא יהיה לצייר וילמד בניו-יורק. במסגרת ההכנות לעתיד, שב מיכאל למשך שנה נוספת לקיבוץ, ולאחריה התגורר שנה בתל-אביב, שם עבד כמאבטח בחברת "ארקיע" ולמד ציור פעמיים בשבוע בלימודי ערב במכון "אבני".
1972-1975 מיכאל למד ב"ניו-יורק סטודיו סקול", שם פגש באמנים פיליפ גאסטון וג'ק טורקוב ולמד רישום אצל מרסדס מטר. הוא נזקק לזמן כדי להסתגל לארץ הזרה וכדי לרכוש את שפתה. בנוסף לכך, מצא עצמו נבוך מול הקונספטואליזם, האבסטרקט והפופ-ארט ומול הדחייה שחשו האמריקאים כלפי תרבות אירופה. מרגע שהתסגל, הבשיל כישרונו כאמן.
אוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. מיכאל חזר ארצה למלחמה, יחד עם מימי. הייתה זו תקופה מייסרת מאוד בחייו, שבמהלכה נפלו רבים מחבריו. בעת שירותו גמלה בו ההחלטה לשוב לניו-יורק ולסיים את לימודיו. החלטה זו הייתה כואבת וקשה, שכן פירושה היה לקום ולעזוב חברים לנשק ולטראומות המלחמה. לאחר שובו ל"ניו-יורק סטודיו סקול" חבר אל קבוצת תלמידים מוכשרים, תחת הדרכתו של צייר צעיר ומבטיח בשם סטיבן סלומן. הקבוצה נהגה לעבוד באופן עצמאי. השפעת הקבוצה על בית הספר נתנה אותותיה במשך שנים רבות.
1975 בעת שובם של מימי ומיכאל לישראל (דרך ספרד, איטליה ודרום-צרפת), קיבל מיכאל החלטה ברורה באשר לדרכו האמנותית: הציור המופשט היה עבורו דרך ללא מוצא. על אף ההחלטה, הייתה זו תחילתה של תקופת לבטים שנמשכה שלוש שנים, שבמהלכה חיפש את דרכו העצמאית כאמן.
תערוכה של ציוריו מניו-יורק נתקיימה בבית-האמנים בירושלים. הוא הוזמן ללמד ב"בצלאל" – אקדמיה לאמנות ועיצוב. קרן אמריקה-ישראל לתרבות ביקשה ממנו לשמש חבר בוועדות השיפוט למתן מלגות.
1976-1977 מיכאל ומימי נישאו וקבעו את ביתם בירושלים. כשנה לאחר מכן נולד בנם הבכור עמיקם. במהלך אותה תקופה שקע מיכאל בלימודי יהדות עם הרב דויד הרטמן.
1978-1980 מיכאל בחן כיווני יצירה חדשים בסדרה של ציורים ממבט הציפור, אותם צייר בהשראת תצלומי אוויר שראה בצבא. הישגיו נטעו בו מידה של סיפוק, והוא החליט להציגם. דוד ורודי בינט, בעלי גלריה מבוססת, עמדו בפני הרחבת הגלריה בתל-אביב, בשותפות עם אהובה פנקס, ותרו אחר אמנים צעירים. הם בחרו במיכאל כאחד מציירי הגלריה וערכו לו שתי תערוכות ציורים: תערוכת "נופי מדבר במבט על" ותערוכת רישומים.
1981 נולד בנו השני, נימרוד. גלריה "בינט" הציגה סדרה חדשה משלו – "בתים בעזה". מיכאל נתבקש לצרף תמונות לתערוכת "רוח אחרת" שהתקיימה במוזיאון תל-אביב. אוצרת התערוכה, שרה ברייטברג, ראתה בעבודתו את אחד הכיוונים המסתמנים בעתיד האמנות הישראלית. מוזיאון ישראל בירושלים רכש לאוספו תמונה מהסדרה.
1982-1984 בהשראת קוביות הלגו, שתפסו מקום נכבד בחיי בניו (ובשטח חדר-המגורים), הציג מיכאל סדרת ציורים ב"גלריה גורדון" בתל-אביב. גלריה "בינט" סרבה להציג אותם, ובשלב זה נסתיימה התקשרותה עם קובנר.
1984 מיכאל זכה למלגת לימודים בחו"ל, משם חזר עם סדרת ציורים גדולי ממדים, בהשראת לוחות המודעות של הוליווד. הסדרה לא הוצגה מעולם.
1985 גלריה "בינט" (עמה שב וחידש את הקשר) הציגה את תערוכת הפורטרטים של מימי ומיכל. כמחצית הפורטים צוירו בנוכחות המודל, מתחילה ועד הסוף. סדרה זו שבה והניעה אותו לצייר תמונות מן הטבע.
1986-1988 לאחר עשר שנים של עבודה בחדר ביתו, שכר מיכאל סטודיו בחלק הצפון-מזרחי של ירושלים והחל לצייר בדים גדולים של ירושלים וסביבותיה. הוא עבד על פי המסורת הקלאסית של ציור נוף – יצא לשטח והנציח את מראות הרי יהודה.
1988 הציג תערוכה של ציורי ירושלים בגלריה "בינט" בתל-אביב.
1990 הציג תערוכה שנקראה "מראות ירושלים" בגלריה "בינט". סדרה זאת ממשיכה את נושא ירושלים, אך מנקודת ראות אחרת.
באותה שנה מיכאל נכנס לסטודיו משל עצמו – דירת שני חדרים קטנה בשכונת הקטמונים, שכונת מצוקה בדרום-ירושלים.
1992 מיכאל צייר את ידידת בנו, נערה מתבגרת. לראשונה, בחן מיכאל את הגוף האנושי לעומק. הסדרה עוסקת בסוגיית היחסים המורכבים שבין צייר למודל, בין אב לבת ובין הנערה לדמותה המשתנה. העבודות הוצגו בגלריה "בינט".
1994 מיכאל שב לצייר תמונות נוף ופגש באמן יאן ראוכוורגר. עם השנים הפכו השניים לידידים טובים. ידידותם התחזקה בעקבות מסע לרומניה עם הפסל צבי לחמן. מיכאל ויאן נסעו גם ללונדון ולהולנד כדי לראות את התערוכות של סזאן וורמיר.
1987-1994 שנים אלו עמדו בסימן ההתמודדות עם קשיים ועם אובדנים של חברים קרובים ובני משפחה – אביו של מיכאל הלך לעולמו, ובנו עמיקם נדקר בתקיפת מחבל בבקעה. כל אלו הותירו את רישומם על מיכאל, אשר הרבה לעסוק בשאלת המוות בסדרת היצירות "הסטף", שמעולם לא הוצגה.
1995 מיכאל צייר מאגרי מים, בריכות דגים, ציפורים ופרות בעמק בית-שאן – "נופי נפש" – לב החלום החלוצי הציוני וגם נוף ילדותה של אשתו מימי. העבודות הוצגו בגלריה "בינט" בסוף 1995.
יצא לאור קטלוג שהתייחס לעבודותיו בשנים 1985-1995. קטלוג זה לווה במאמר מקיף מאת מיכאל סגן-כהן – חוקר אמנות נחשב, צייר וידיד – אשר נפטר בשנת 1999.
1996-1997 בשנים אלו התקיימו שלוש תערוכות של מיכאל בניו-יורק, בוושינגטון ובניו-הייבן שבמדינת קונטיקוט, ארה"ב.
1998 יחד עם יאן ראוכוורגר צייר מיכאל את נמלי אשדוד וחיפה, ובעקבות זאת הוצגו תמונותיהם במוזיאונים בחיפה ובאשדוד.
מיכאל הרחיב את הסטודיו. תוספת המרחב והאור הפכו את הסטודיו למקום עבודה נעים יותר, עם אפשרות טובה יותר להציג את ציוריו.
1999-2000 מיכאל צייר את נוף ימי הזהב של ילדותו בקיבוץ עין-החורש – פרדסים, ערימות חציר ופרות. על פי עדותו, עלה עתה בידו לראשונה לצייר ארומה – להטעין את ציוריו בדימוי הוויזואלי ובתחושת הריח. מיכאל קרא לתערוכת נופים זו בשם "סתם יום של חול". עבודותיו הוצגו בו-זמנית בירושלים ובתל-אביב.
יצא לאור הספר "נופי נמל", בהוצאת ד.ק. גראובארט הוצאה לאור בע"מ. בו-זמנית יצא לאור ספר תחריטים הנושא את השם "נמל", ובו סדרת תחריטים משולבת בשירה עברית העוסקת בנמלים ובספנות.
2000-2001 מיכאל חזר לעמק בית-שאן, עסק בשאלת היחס בין מים לשמיים, צייר את בריכות הדגים ואת המאגרים בסדרה הקרויה "אגמים".
2002- 2004 נוצר קשר עם גלריה חשובה (Salander-O'reilly Galleries NY). הגלריה פשטה את הרגל (2004) ונדרש היה מאמץ גדול וכסף רב כדי לחלץ את ציוריו מהגלריה.
2002 עד 2006 הלך קובנר לצייר את הים ( הים התיכון ליד נתניה )שם היה מבלה בזמנו החופשי בימי ילדותו ונעוריו בהמשך לציורי הים הוא חזר לפגוש בנופי ילדותו בקיבוץ עין החורש ( שבשרון ליד נתניה ) ציורי הקיבוץ החזירו לו את הריחות והמראות של ילדותו . הקשר לקיבוץ יחזור בואריציות שונות בהמשך. בשנים 2004 עד 2006 נסע לנופי הקיבוץ של אשתו מימי מקובר בקיבוץ בית אלפא הממוקם בעמק יזרעאל למרגלות הגלבוע. זהו ערש הציונות העובדת זאת היא הליבה של הרעיון הציוני שמחולליו באו וגדלו בעמק. בציירו את העמק את נחל תבור והר תבור עלה בו הרעיון להוציא את הטרילוגיה "הים העמק וההר" המספרת את הסיפור הציוני של ההגשמה דרך עבודת הכפיים. הספרים הם מסע אישי בסיפור הארץ המדינה והשתקפותם בנפשו של הצייר. ספר זה ( הטרילוגיה ) יצא בהוצאת מוזיאון עין חרוד ושם גם נערכה התערוכה "גלבוע תבור"
2001 הזמין את מיכאל הצייר יאן ראוכוורגר לחלוק איתו ועם הציירים עופר ללוש וצביקה לחמן סטודיו בניו יורק. מיכאל היה נוסע בקייץ ( כחודשיים בשנה ) לצייר בסטודיו זה הסטודיו היה שהיה ממוקם בלונג אילנד סיטי בהתחלת רובע קווינס. בסטודיו היה חלון גדול בקומה החמישית וזה מה שנתן את ההשראה למיכאל ואת הרצון להמשיך לבא לשם כמדי קיץ וקיצו.. הסטודיו היה קרוב לאיסט ריבר עובדה שהשפיעה על הרבה מציוריו . יש בציורים אלו מריחו של הים התיכון שקובנר רואה אותו כחלק כה חשוב של נפשו. בשנים 2002 2004 היה קשור עם גלריה חשובה ( סלאנדר אוריילי ) הגלריה שפשטה את הרגל ( 2004)והיה צריך לשלם הרבה כסף לע"וד בניו יורק כדי חלץ את ציוריו.
9\11\2011 אסון התאומים. מיכאל קם בבקר כהרגלו נסע לסטודיו וראה אנשים מתקבצים ומסתכלים מערבה לשאלתו מה קרה הראו לו את בניני התאומים בוערים ומיד הוא חזה בקריסה של הבניין הראשון בהגיעו לסטודיו הוא חזה בקריסתו של השני. אירוע זה השפיע עליו עמוקות והיו לזה הדים הכמה מציוריו.
בשנת 2009 נודע לו מידידו הצייר יגאל עוזרי שסגרו את הבניין הישן ( היו בו ב 200 סטויויים) עקב בעיות בטיחות. ועליו לעזוב את הבניין ולמצוא לו בניין חדש.
ב2009 , 2010 חבר של בנו, הפסל אבנר לוינסון שיכנע אותו לקחת חלל בבושייק שבברוקלין בעזרת בנו הבכור עמיקם שחי באותה תקופה בניו יורק ( אשתו נורית צימרמן עשתה דוקטורט באוניברסיטה של ניו יורק) הם העבירו את כל הציורים לחלל החדש. חלל זה היה ממוקם בשכונה של אנשים שבשולי החברה. האזור היה שומם ומוזנח שאף רשת מזון לא פתחה שם סניף. זה היה חלל גדול והדרך אליו עברה דרת מנהטן ברידג'. נופים שחדרו לציוריו של מיכאל. הקשרים עם אבנר התפתחו לידידות עמוקה ומיכאל מצא בשכונה זאת הרבה דברים שמשכו את עיניו.
בשנת 2008 מיכאל קנה סטודיו חדש בתלפיות קרוב למגוריו בבקעה. בעוברו לסטודיו החדש ( 100 מ"ר ) הוא הרגיש את עצמו מאושר. חלום חייו התגשם ...
בשנים אלו 2008 – 2013 עבד מיכאל על הרומן הגראפי שלו " עולמו של יחזקאל" בניו יורק הוא צייר ובארץ עבד ( כתב וצייר) על הציורים ( בסטודיו סקיצות צבעוניות בצבעי אקריליק) ובביתו עבד בפוטו שופ ויצר את הדמויים הגראפים במחשב
ב 2007 הוצגה תערוכה ראשונה של ציוריו מניו יורק בגלריה בינט בתל אביב שזכתה להצלחה רבה.
2008 –2009 קובנר ממשיך ונודד עם בדיו לדרום. לאחר שנתיים של עבודה קשה בחום ובמזג אויר קשה של רוחות מדבריות בשדה בוקר מול המצוק של נחל צין הוא מציג את יצירותיו אלו באוניברסיטת באר שבע בתערוכה " מול פני המצוק "
ב 2010 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית שלו ב"בית האומנים בירושלים". במגביל יצא ספר של רישומי הנופים שלו "רישומים של נופים". מיכאל הרגיש צורך להציג תערוכה גדולה ומקיפה בירושלים בעיר בה הוא גר ועובד כמעט 40 שנה. הוא היה מאד פעיל ( חברתי ופוליטי )בעירו והרגיש שהעיר הולכת ומאבדת את מיטב האנשים שאיתם היה קשור כצייר וחבר בחייו ובפעילותו בעיר ירושלים. היה לו חשוב לנהל דיאלוג ( דרך תערוכה זאת ) עם הקהל הירושלמי הזה לפני שרובו מתאדה.
ב 2010 הוצגה תערוכה שניה של ציוריו מניו יורק והגלריה הוציאה ספר מהודר עם מאמר של היסטוריון האומנות הנחשב דונאלד קוספיט.
ב 2013 הוצגו ציוריו מהאיזור של בושוויק בניו יורק ובאותו זמן הועלתה הצגה לפי רומאן גראפי שקובנר כתב " עולמו של יחזקאל " הן ההצגה והן הספר זכו להערכה רבה אך הוא לא מכר אפילו תמונה אחת וההצגה הועלתה רק פעם אחת. בגלל בעיות הקשורות בחוזי השחקנים בני יורק. החזרה הייתה כואבת ולוותה ברגש של אכזבה מהפער של החשיפה וההצלחה מול הרגשה שלא נשאר מזה דבר. בחזרתו לארץ נודע לו שהגלריה ( גלריה בינט) שאתה עבד 34 שנים נסגרה.
.
2012 2013 קובנר עובד על סידרה של תמונות שהוא קורא להם " החצר הקיבוצית" חלק קטן ממנה הוצג בגלריה בינט שנקראה "פורמטים קטנים" מיכאל עובר בכמה קיבוצים ונותן ביטוי לאופי לצורה ולנוף הכל כך ייחודי של החצר הקיבוצית. בפעם הראשונה הוא מצייר בצבעי מים וגואש וגם בפורמטים קטנים. תערוכה מעבודות אלו מתוכננת במוזיאון עין חרוד בשנת 2015. במשך השנים האלה הוא סיים לכתוב ולצייר רומאן גראפי " עולמו של יחזקאל" הספר יצא במהדורה אינטרנטית דרך האתר של אפל ויוכל להיקרא במכשירי האי פאד.
29.5.2011 הנכדה הראשונה לינה קובנר נולדה
14.2.2012 אמו ויטקה קמפנר נפטרה
2014 באמצע שנה זאת נולד הנכד השני לעמיקם עמנואל ( מנו) והבן הראשון לנמרוד יונתן.מיכאל חתם הסכם עם תאטרון החאן על העלאת ההצגה " יחזקאל" לפי ברומן הגראפי שהוא כתב. בהתחלה מיקי גורביץ לקח על עצמו ליצור ולהיות הבמאי של ההצגה אך מפעת בעיות רפאויות הוא פרש והבמאי רוני ניניו החליפות מיכאל רוצה להדפיס את הרומן הגראפי " עולמו של יחזקאל" לפנני מועד הבכורה של ההצגה. הוא מקים "הדסטארט" ( מימון המונים) שבעזרתו הוא יוכל להפיק ספר יקר זה.
2015 בית אבא קובנר ב 26 לפברואר נפתח בגבעת חביבה בית אבא קובנר. מיכאל עבד על כך כשנה בשיתוף עם הנהלת מורשת. בבית זה שוחזר חדר העבודה והסלון של אבא קובנר וצוצגת תערוכה קטנה על חייו ויצירתו.
מרץ 2015
19 למרץ עולה ההצגה " יחזקאל" בתאטרון החאן. ההצגה רצה עד סוף יולי וזוכה לשבחים רבים הן מהקהל והן מהעיתונות
מרץ 2015 הספר " עולמו של יחזקאל" יוצא לאור בהוצאת "כהל" הגיוס המונים עבר בהצלחה רבה למיכאל יש מספיק כסף לעמוד במחיר של הפקת ספר יוקרתי וחשוב זה. באותו זמן נוסדת הוצאת כהל. זוהי הוצאה קופראטיבית קטנה ( 4 יוצרים בשלב זה) שאמורה להיות רב תחומית( ספרות הגות מוסיקה והגות) הספר של מיכאל הוא נדבך חשוב ומרכזי בהוצאה. מיכאל הוא גורם חשוב ודומיננטי בתוכה. נערכים שני ערבי השקה לספרים של ההוצאה. ערב בתל אביב וערב בירושלים.
ההצגה "יחזקאל" עלתה בשתי עונות וחצי היא הופסקה כי נציג הדתיים בעירית ירושלים טען שיש בה הוצאת דיבה על חיילי צהל.
יוני 2015 מיכאל קונה חלל גדול בדרום תל אביב ויחד עם חברו הטוב הפסל אבנר לוינסון (איתו הוא חלק את הסטודיו בבושוויק). הם מקימים את גלריה מאיה. מטרת הגלריה היא לחשוף אמנים צעירים לקהל הרחב
יוני 2019 מיכאל משתתף בתערוכה גדולה בבוכום של 6 אמנים ישראלים ופלשתינאים-ישראלים בנושא סיפורי משפחה. למיכאל ניתנת קומה שלמה לתצוגה. התערוכה בעיקרה היא על הספר "עולמו של יחזקאל".
ב 2020 נפתחת תערוכה גדולה במוזיאון עין חרוד המשלבת עבודות שצוירו לספר יחזקאל ונופי הקיבוצים התערוכה מתקבלת בצורה יצאת דופן הן ע"י הקהל הרחב והן ע"י הביקורות אך הקורונה קוטעת אותה בשיא הצלחתה. פותחים וסוגרים את התערוכה לסירוגין מיכאל שמח עם ההצלחה שנפלה בחיקו אך מרגיש את טעם ההחמצה בגלל מגפת הקורונה
בשנת 2022 פונה אל מיכאל אמון יריב בעל גלריה גורדון ומציע לו לפתוח תערוכת יחיד ראשונה לגלריה החדשה שהוא פותח בירושלים. הצעה מאד מחמיאה. לאחר שגלריה בינט נסגרה ב 2014 מיכאל פועל ללא גלריה דבר שמציק לו מאד. את אמון הוא מכיר הרבה שנים ותמיד רצה להציג אצלו. כרגע נפתח השער למערכת יחסים חדשה עם גלריה מאד חשובה ומוערכת.
התערוכה שפותחת את הגלריה נקראת ציורים מהמוזיאון( מוזיאון ישראל)
בסתיו 2023 נתפחת תערוכה בגלריה גורדון בתל אביב מתמונות של מיכאל שאוכסנו במחסן בבושוויק בברוקלין התערוכה נקראת "בוושייק 600 ."מיכאל נוסע בקייץ 2023 להביא את התמונות לתערוכה זאת מהמחסן בניו יורק. זאת גם הזדמנות בשבילו לחדש הרבה קשרים שהתרופפו עם השנים עם חבריו בחוף המזרחי.
בספטמבר 2024 נפתחת תערוכה נוספת של מיכאל בגלריה גורדון בירושלים. שם התערוכה ים המלח -בולענים מיכאל נסע לתקופות ארוכות לבקעת ים המלח לצייר באיזור הדרג,'ה. בים המלח אי אפשר לעמוד בחוץ ולצייר ברב חודשי השנה בגלל החום הכבד.. מיכאל פיתח סגנון חדש .הוא עושה רישומים וציורי מים קטנים ולאחר מכן בסטודיו הוא עובד מהסקיצות הללו .זה נותן יותר חופש אך במידה מסוימת זה מנכר אותו מהעמידה בטבע שהוא כל כך אוהב
2024 מיכאל משתתף בתערוכה קבוצתית בקנת מוזיאון בוורמונט ארה"ב. בתקופת הקורונה מיכאל התחיל לצייר רקדנים. סדרת ציורים שרובם נלקחו מעבודת וידיאו שהוא ראה בטלפון. אחת הכרוגראפיות שהוא התאהב בעבודתה הייתה חנה דנינסון מורמונט. עם הזמן נוצר קשר טוב ביניהם והיא קנתה כמה ציורים מסדרה זאת והציגה אותם במוזיאון בוורמונט. העבודות שהוצגו בתערוכה זאת היו של אומנים שונים וכולן נעשו בהשראת ריקודיה על האגם שבמכתש בורמונט.