1948              מיכאל, בנם הבכור של אבא וויטקה קובנר. נולד בחדרה במהלך מלחמת השחרור.        

                       גדל בקיבוץ עין-החורש. ילדותו עמדה בסימן החינוך המשותף בקיבוץ

 

1954-1966    למד ביסודי ובתיכון בקיבוצו, עין-החורש.

 

1955              מיכאל נסע עם אימו לאירופה לפגוש את אביו, שנעדר מהארץ במשך כשנה. הם ערכו טיולים בשוויץ, באיטליה ובצרפת. שם, בהיותו בן שבע, גילה מיכאל את עולם האמנות, וחוויה מרגשת ומעצבת זו נשארה חרותה בזיכרונו מכאן ואילך.

 

1958              לכבוד יום הולדתו העשירי קיבל מיכאל מאביו ערכת צבעי שמן, ובהדרכתו למד כיצד להשתמש בה. בתוך זמן קצר הפגין התקדמות ניכרת שהעידה על כישרונו.

 

1964-1965    מיכאל התחיל ללמוד ציור תחת הדרכתו של האמן יוחנן סימון בהרצליה. המפגשים עם סימון היו משמעותיים מאוד. סימון היה אמן חשוב ואישיות מיוחדת במינה, והוא ערך למיכאל היכרות עם עולם האמנות המודרנית באירופה ועם כמה מבחירי צייריו – קליי, קנדינסקי ובראק.

 

1966-1967    מיכאל עבד בשירות התנועה ("השומר הצעיר") בקן מחוץ לקיבוץ. בפרוץ מלחמת ששת הימים שב לקיבוצו, ויחד עם צעיר אחר נשא בעול הענפים החקלאיים. במשך חודשיים עשו את עבודת המבוגרים, עד שהללו שבו משדות הקרב.

 

1967-1970    מיכאל שירת ביחידה מובחרת. התקופה הייתה תקופת מלחמת ההתשה, ובמהלכה נדרש לפעילות אינטנסיבית שמנעה ממנו כל עיסוק בציור.

 

1970              עם שחרורו מהשירות הצבאי התרחשו שני אירועים שעיצבו את עתיד חייו: האחד – המפגש עם מימי מקובר, שלימים הפכה לאשתו, השני – גילוי עולם שלם של אמנות אמריקאית בעת שטייל עם כמה מחבריו ליחידה בארצות-הברית. שני ידידים של אביו בלוס-אנג'לס חשפו בפני מיכאל את עושרה של האמנות בארה"ב, והוא שב לארץ וגיבש החלטה: הוא יהיה לצייר וילמד בניו-יורק. במסגרת ההכנות לעתיד, שב מיכאל למשך שנה נוספת לקיבוץ, ולאחריה התגורר שנה בתל-אביב, שם עבד כמאבטח בחברת "ארקיע" ולמד ציור פעמיים בשבוע בלימודי ערב במכון "אבני".

 

1972-1975     מיכאל למד ב"ניו-יורק סטודיו סקול", שם פגש באומנים פיליפ גאסטון וג'ק טורקוב ולמד רישום אצל מרסדס מטר. הוא נזקק לזמן כדי להסתגל לארץ הזרה וכדי לרכוש את שפתה. בנוסף לכך, מצא עצמו נבוך מול הקונספטואליזם, האבסטרקט והפופ-ארט ומול הדחייה שחשו האמריקאים כלפי תרבות אירופה. מרגע שהסתגל, הבשיל כישרונו כאמן.

 

אוקטובר 1973  פרצה מלחמת יום הכיפורים. מיכאל חזר ארצה למלחמה יחד עם מימי. הייתה זו תקופה מייסרת מאוד בחייו, שבמהלכה נפלו רבים מחבריו. בעת שירותו גמלה בו ההחלטה לשוב לניו-יורק ולסיים את לימודיו. החלטה זו הייתה כואבת וקשה, שכן פירושה היה לקום ולעזוב חברים לנשק ולטראומות המלחמה. לאחר שובו ל"ניו-יורק סטודיו סקול" חבר אל קבוצת תלמידים מוכשרים, תחת הדרכתו של צייר צעיר ומבטיח בשם סטיבן סלומן. הקבוצה נהגה לעבוד באופן עצמאי. השפעת הקבוצה על בית הספר נתנה אותותיה במשך שנים רבות.

 

1975              בעת שובם של מימי ומיכאל לישראל (דרך ספרד, איטליה ודרום-צרפת), קיבל מיכאל החלטה ברורה באשר לדרכו האמנותית: הציור המופשט היה עבורו דרך ללא מוצא. על אף ההחלטה, הייתה זו תחילתה של תקופת לבטים שנמשכה שלוש שנים, שבמהלכה חיפש את דרכו העצמאית כאמן.

                       תערוכה של ציוריו מניו-יורק הוצגה בבית-האמנים בירושלים. הוא הוזמן ללמד ב"בצלאל" – אקדמיה לאמנות ועיצוב. קרן אמריקה-ישראל לתרבות ביקשה ממנו לשמש חבר בוועדות השיפוט למתן מלגות.

 

1976-1977     מיכאל ומימי נישאו וקבעו את ביתם בירושלים. כשנה לאחר מכן נולד בנם הבכור עמיקם. במהלך אותה תקופה שקע מיכאל בלימודי יהדות עם הרב דויד הרטמן.

 

1978-1980     מיכאל בחן כיווני יצירה חדשים בסדרה של ציורים ממבט הציפור, אותם צייר בהשראת תצלומי אוויר שראה בצבא. הישגיו נטעו בו מידה של סיפוק, והוא החליט להציגם. דוד ורודי בינט, בעלי גלריה מבוססת, עמדו בפני הרחבת הגלריה בתל-אביב, בשותפות עם אהובה פנקס, ותרו אחר אמנים צעירים. הם בחרו במיכאל כאחד מציירי הגלריה וערכו לו שתי תערוכות ציורים: תערוכת "נופי מדבר במבט על" ותערוכת רישומים.

 

1981              נולד בנו השני, נמרוד. גלריה "בינט" הציגה סדרה חדשה משלו – "בתים בעזה.

                       מיכאל נתבקש לצרף תמונות לתערוכת "רוח אחרת" שהתקיימה במוזיאון תל-אביב. אוצרת התערוכה, שרה ברייטברג ראתה בעבודתו את אחד הכיוונים המסתמנים בעתיד האמנות הישראלית. מוזיאון ישראל בירושלים רכש לאוסף שלו תמונה מהסדרה.

 

1983              בהשראת קוביות הלגו, שתפסו מקום נכבד בחיי בניו (ובשטח חדר-המגורים), הציג מיכאל סדרת ציורים "צלמים - ציורים על פי לגו" בגלריה גורדון בתל-אביב. גלריה בינט סרבה להציג אותם, ובשלב זה נסתיימה התקשרותה עם קובנר.

 

1984              מיכאל זכה למלגת לימודים בחו"ל, משם חזר עם סדרת ציורים גדולי ממדים, בהשראת לוחות המודעות של הוליווד. הסדרה לא הוצגה מעולם.

 

1985              גלריה בינט (עמה שב וחידש את הקשר) הציגה את תערוכת "פורטרטים" של מימי ומיכל קו. כמחצית הפורטרטים צוירו בנוכחות המודל, מתחילה ועד סוף. סדרה זו שבה והניעה אותו לצייר תמונות מן הטבע.

 

1986-1988    לאחר עשר שנים של עבודה בחדר ביתו, שכר מיכאל סטודיו בחלק הצפון-מזרחי של ירושלים והחל לצייר בדים גדולים של ירושלים וסביבותיה. הוא עבד על פי המסורת הקלאסית של ציור נוף - יצא לשטח והנציח את מראות הרי יהודה.

 

1988              הציג תערוכה "נופים" של ציורי ירושלים בגלריה בינט בתל-אביב.

 

1990              הציג תערוכה שנקראה "תמונות ירושלים" בגלריה בינט. סדרה זאת ממשיכה את נושא ירושלים, אך מנקודת ראות אחרת. באותה שנה מיכאל נכנס לסטודיו משל עצמו - דירת שני חדרים קטנה בשכונת הקטמונים, שכונת מצוקה בדרום ירושלים.

 

1992              מיכאל צייר נערה מתבגרת, ידידת בנו,. לראשונה, בחן מיכאל את הגוף האנושי לעומק. הסדרה עוסקת בסוגיית היחסים המורכבים שבין צייר למודל, בין אב לבת ובין הנערה לדמותה המשתנה. העבודות הוצגו בגלריה בינט

 

1994              מיכאל שב לצייר תמונות נוף ופגש באמן יאן ראוכוורגר. עם השנים הפכו השניים לידידים טובים. ידידותם התחזקה בעקבות מסע לרומניה עם הפסל צבי לחמן. מיכאל ויאן נסעו גם ללונדון ולהולנד כדי לראות את התערוכות של סזאן וורמיר.

 

1987-1994    שנים אלו עמדו בסימן ההתמודדות עם קשיים ועם אובדנים של חברים קרובים ובני משפחה – אביו של מיכאל הלך לעולמו, ובנו עמיקם נדקר בתקיפת מחבל בבקעה. כל אלו הותירו את רישומם על מיכאל, אשר הרבה לעסוק בשאלת המוות בסדרת היצירות "הסטף", שמעולם לא הוצגה.

 

1995              מיכאל צייר מאגרי מים, בריכות דגים, ציפורים ופרות בעמק בית-שאן - נופי נפש - לב החלום החלוצי הציוני וגם נוף ילדותה של אשתו מימי. העבודות הוצגו בתערוכה "שלהי 95" בגלריה בינט בסוף 1995. יצא לאור קטלוג

"מיכאל קובנר 1985-1995" שהתייחס לעבודותיו בשנים 1985- 1995 קטלוג זה לווה במאמר מקיף מאת מיכאל סגן-כהן - חוקר אמנות נחשב צייר וידיד, אשר נפטר בשנת 1999.

 

1997-1996     בשנים אלו התקיימו שלוש תערוכות של מיכאל. בוושינגטון בגלריה אן לוב ברונפמן,  

                        בחסות שגרירות ישראל לרגל יובל למדינת ישראל ובאוניברסיטת ייל, ניו-הייבן שבמדינת  

קונטיקט, ארה"ב. בניו יורק בגלריה בסוהו. עם סיום התערוכה בניו יורק סירבה בעלת הגלריה להחזיר הציורים למיכאל. התמונות הוחזרו לאחר התערבות משפטית.

 

1998             יחד עם יאן ראוכוורגר צייר מיכאל את נמלי אשדוד וחיפה, ובעקבות זאת הוצגו תמונותיהם במוזיאונים

בחיפה ובאשדוד. 

                       מיכאל הרחיב את הסטודיו בירושלים. תוספת המרחב והאור הפכו את הסטודיו למקום עבודה נעים יותר, עם אפשרות טובה יותר להציג את ציוריו.

 

2000-1999    מיכאל צייר את נוף ימי הזהב של ילדותו בקיבוץ עין-החורש – פרדסים, ערמות חציר ופרות. מיכאל קרא לסדרת ציורים זאת "סתם יום של חול " עבודותיו הוצגו בו-זמנית בירושלים ובתל-אביב.

                       יצא לאור הספר "דיוקנאות של נמל" בהוצאת המשכן לאמנות עין חרוד. במקביל יצא לאור אוגדן תחריטים הנושא את השם "נמל", בסדנת ההדפס בירושלים ובו סדרת תחריטים משולבת בשירה עברית העוסקת בנמלים ובספנות בהוצאת ד.ק. גראובארט הוצאה לאור בע"מ.

 

2001-2000     מיכאל חזר לעמק בית-שאן, עסק בשאלת היחס בין מים לשמיים, צייר את בריכות הדגים ואת המאגרים בסדרת ציורים הקרויה "אגמים".

 

2002              אוצר מוזיאון רמת-גן לאמנות ישראל, מאיר אהרונסון, הציע למיכאל להציג את יצירותיו העוסקות בנושא הנוף מהשנים 1978 עד 2001. לכבוד תערוכה מקיפה זאת המוזיאון הוציא ספר גדול (מיכאל קובנר 2001-1975) המראה ומספר את המהלך הציורי הרחב של קובנר מ -1975 עד לשנת 2001. התערוכה היא רטרוספקטיבית ומתפרשת על 3 קומות של המוזיאון. מתפרסמת כתבה בטלוויזיה הישראלית של פרדי גרובר וזה הביא המוני אנשים למוזיאון שקנו את כל מהדורת הספרים והיה צורך להוציא מהדורה חדשה.

 

2002- 2006     קובנר מצייר את הים (הים התיכון ליד נתניה) שהיה מבלה בזמנו החופשי בימי ילדותו ונעוריו. בהמשך  לציורי הים הוא חזר לפגוש בנופי ילדותו בקיבוץ עין החורש (שבשרון ליד נתניה). ציורי הקיבוץ החזירו לו את הריחות והמראות של ילדותו. הקשר לקיבוץ יחזור בווריאציות שונות בהמשך.

 

2004 - 2006 מצייר את נופי קיבוץ בית אלפא הקיבוץ של אשתו מימי מקובר, הממוקם בעמק יזרעאל למרגלות הגלבוע. זהו ערש הציונות העובדת זאת היא הליבה של הרעיון הציוני שמחולליו באו וגדלו בעמק. בציירו את העמק - את נחל תבור והר תבור, עלה בו הרעיון להוציא את הטרילוגיה "הים העמק וההר" המספרת את הסיפור הציוני של ההגשמה דרך עבודת הכפיים. הספרים הם מסע אישי בסיפור הארץ, המדינה והשתקפותם בנפשו של הצייר. הטרילוגיה יצאה כאוגדן בהוצאת המשכן לאמנות עין חרוד ביחד עם התערוכה "גלבוע תבור" ב-2007. פה מסופר על התקופה שמיכאל צייר בניו יורק. משנת 2001 ועד 2013 היה נוסע כל קיץ ל-3 חודשים במשך כ- 13 שנים.

 

2001            הצייר יאן ראוכוורגר הזמין את מיכאל, עופר ללוש וצביקה לחמן לחלוק איתו סטודיו בניו יורק. מיכאל נוסע כל קיץ (כחודשיים בשנה) לצייר בסטודיו זה שהיה ממוקם בלונג איילנד סיטי בקצה המערבי של קווינס הנושק לאיסט ריבר. בסטודיו היה חלון גדול בקומה החמישית שנתן לו את ההשראה ואת הרצון להמשיך לבוא לשם. יש בציורים אלו מריחו של הים התיכון שהוא רואה אותו כחלק כה חשוב של נפשו.

 

9.11.2001   אסון התאומים. מיכאל כהרגלו קם בבקר ונסע לסטודיו וראה אנשים מתקבצים ומסתכלים מערבה. לשאלתו מה קרה הראו לו את בניני התאומים בוערים ומיד גם חזה בקריסה של הבניין. בהגיעו לסטודיו הוא חזה בקריסתו של השני. אירוע זה השפיע עליו עמוקות והיו לזה הדים בכמה מציוריו.

 

2002 -2004   למיכאל יש קשר עם גלריה חשובה במנהטן (Salander O'Reilly Gallery). הגלריה נסגרה ונדרש מהלך משפטי יקר על מנת לקבל את הציורים בחזרה.

 

2007               הוצגה תערוכה ראשונה של ציוריו מניו יורק בגלריה בינט בתל אביב שזכתה להצלחה רבה.

 

2008              מיכאל קנה סטודיו חדש בתלפיות קרוב למגוריו בבקעה. בעוברו לסטודיו החדש הוא מאושר. חלום חייו התגשם.

 

2008 -2009   קובנר נודד עם בדיו לדרום. לאחר שנתיים של עבודה קשה בחום ובמזג אויר קשה של רוחות מדבריות בשדה בוקר מול המצוק של נחל צין, הוא מציג  את יצירותיו אלו באוניברסיטת באר שבע בתערוכה "לנוכח פני המצוק" ב- 2009

 

2009            מידידו הצייר יגאל עוזרי נודע לו שסגרו את הבניין הישן בלונג איילנד סיטי עקב בעיות בטיחות, בו היה הסטודיו שלו (בבניין היו כ-200 חללי סטודיו). עליו לעזוב את הבניין ולמצוא לו סטודיו חדש.

 

2009 -2010  מיכאל עבר לסטודיו אחר עם חבר של בנו, הפסל אבנר לוינסון. הם בנו ביחד סטודיו בחניה של מכוניות בבניין בעל שתי קומות בבושוויק 600 שבברוקלין. בעזרת בנו הבכור עמיקם, שחי באותה תקופה בניו יורק . הם העבירו את כל הציורים לחלל החדש שהיה ממוקם בשכונה של אנשים החיים בשולי החברה. האזור היה שומם ומוזנח. הדרך אליו עברה דרך מנהטן ברידג'. הנופים מהגשר עליו מיכאל פסע הרבה פעמים חדרו לציוריו. הקשרים עם אבנר התפתחו לידידות ארוכת שנים.

 

2008 -2013  מיכאל עבד על הרומן הגראפי שלו "עולמו של יחזקאל". הוא חילק את זמנו כך - בניו יורק הוא צייר ובארץ עבד (כתב וצייר) על דימויים של הרומן הגראפי. בסטודיו יצר סקיצות צבעוניות בצבעי אקריליק ובבית - דימויים גראפיים במחשב.

 

2010         "תצפיות", תערוכה רטרוספקטיבית בבית האומנים בירושלים. במקביל יצא ספר של רישומים שלו   "רשמים של נופים". מיכאל הרגיש צורך להציג תערוכה גדולה ומקיפה בירושלים בעיר בה הוא גר ועובד. בהיותו מאד פעיל (חברתי ופוליטי) בעירו חש שהעיר הולכת ומאבדת את מיטב האנשים שאיתם היה קשור כצייר וחבר.

​

2013          הוצגה תערוכה שניה של ציוריו מניו יורק בגלריה בינט שהוציאה ספר מהודר עם מאמר של היסטוריון   האומנות הנחשב דונאלד קוספיט.

                 באותה שנה במקביל, הוצגו ציוריו מהאזור של בושוויק בניו יורק והועלתה הצגה במרכז היהודי החשוב ב- JCC Manhattan . ההצגה מבוססת על רומן גראפי שקובנר כתב - "עולמו של יחזקאל ". ההצגה והתערוכה זכו להערכה רבה. ההצגה הועלתה רק פעם אחת בגלל בעיות הקשורות בחוזי השחקנים בני יורק. בחזרתו לארץ נודע לו שגלריה בינט שאיתה עבד 34 שנים נסגרה.

 

2012- 2016   קובנר עובד על סידרה של תמונות שהוא קורא להם "החצר הקיבוצית". מיכאל עובד בכמה קיבוצים ונותן ביטוי לאופי לצורה ולנוף הכל כך ייחודי של החצר הקיבוצית. בפעם הראשונה הוא מצייר בצבעי מים וגואש וגם בפורמטים קטנים. במשך השנים האלה מסיים לכתוב ולצייר את הרומן גראפי  "עולמו של יחזקאל".

 

29.5.2011    הנכדה הראשונה לינה קובנר נולדה בת לנורית ועמיקם

 

14.2.2012    אימו ויטקה קמפנר נפטרה

 

2013          נסגר הסטודיו בבושוויק עקב חזרת אבנר לוינסון לארץ והציורים אוחסנו במחסן בסטטן איילנד, ניו יורק.

 

2014          באמצע שנה זאת נולדים שני הנכדים - עמנואל (מנו) בן לנורית ועמיקם, ויהונתן בן לרותי ונמרוד.

                 מיכאל מסכם עם תיאטרון החאן על העלאת ההצגה "יחזקאל" לפי הרומן הגראפי שכתב. בהתחלה מיקי גורביץ המנהל האמנותי של תיאטרון החאן, לקח על עצמו ליצור ולביים את ההצגה אך פרש והבמאי רוני ניניו החליפו. מיכאל רוצה להוציא לאור את הרומן הגראפי "עולמו של יחזקאל" לפני מועד הבכורה של ההצגה. הוא מקים "הדסטארט" (מימון המונים) שבעזרתו הוא יוכל להפיק ספר יקר זה.

​

2015         בית אבא קובנר נפתח ב- 26 לפברואר בגבעת חביבה. מיכאל עבד על כך כשנה בשיתוף עם הנהלת מורשת. בבית זה משוחזר חדר העבודה והסלון של אבא קובנר ומוצגת תערוכה קטנה על חייו ויצירתו.

 

19.5.2015    עולה ההצגה "יחזקאל" בתיאטרון החאן. ההצגה רצה עד סוף יולי 2016, שתי עונות וחצי, וזכתה להרבה ביקורות חיוביות. ההצגה ירדה כי נציג הדתיים בעיריית ירושלים טען שיש בה הוצאת דיבה על חיילי צהל. במקביל יוצא לאור "עולמו של יחזקאל" רומן גרפי. בהוצאת "כהל", ירושלים

 

2015         מיכאל קונה חלל גדול בדרום תל אביב ויחד עם חברו הטוב הפסל אבנר לוינסון (איתו הוא חלק את הסטודיו בבושוויק), הם מקימים את "גלריה מאיה". מטרת הגלריה היא לחשוף אמנים צעירים לקהל הרחב.

 

27.8.2018  נולדה הנכדה רומי בת לנמרוד ורותי

 

2019        ביוני, מיכאל משתתף בתערוכה גדולה בבוכהום בגרמניה עם 6 אמנים ישראלים ופלשתינאים בנושא     "סיפורי משפחה". מיכאל מציג בקומה שלמה במוזיאון. עיקר התערוכה היא דימויים מהספר "עולמו של   יחזקאל".

 

2020       נפתחת תערוכה גדולה "מראות כפולי אפיק" במשכן לאמנות עין חרוד. האוצרת גליה בר אור משלבת עבודות שצוירו לרומן הגרפי "עולמו של יחזקאל" ונופי הקיבוצים. התערוכה מתקבלת בצורה יצאת דופן הן ע"י הקהל הרחב והן ע"י הביקורות אך הקורונה קוטעת אותה בשיא הצלחתה. פותחים וסוגרים את התערוכה לסירוגין. מיכאל שמח עם ההצלחה שנפלה בחיקו אך מרגיש את טעם ההחמצה בגלל מגפת הקורונה

 

2022       פונה אל מיכאל אמון יריב בעל גלריה גורדון ומציע לו לפתוח תערוכת יחיד ראשונה לגלריה החדשה שהוא פותח בירושלים. ההצעה מאד מחמיאה. לאחר שגלריה בינט נסגרה מיכאל פועל ללא גלריה דבר שמציק לו מאד. את אמון יריב הוא מכיר הרבה שנים ותמיד רצה להציג אצלו. כרגע נפתח השער למערכת יחסים חדשה עם גלריה מאד חשובה ומוערכת. התערוכה שפותחת את הגלריה נקראת "ביקור במוזיאון" (מוזיאון ישראל), ב-2022.

 

2023      "בוושייק 600". התערוכה נפתחת בסתיו בגלריה גורדון בתל אביב. בתערוכה מבחר מהתמונות שמיכאל הביא בקיץ 2023 מהמחסן בסטטן איילנד, ניו יורק.

 

2024       תערוכה קבוצתית במוזיאון קנת בוורמונט ארה"ב. התערוכה בהשראת יצירת הריקוד של חנה דנינסון על אגם מלאכותי במכתש בוורמונט -  "הדים במכתש". בתקופת הקורונה מיכאל התחיל לצייר רקדנים, ויצר סדרת ציורים שרובם נלקחו מעבודת וידיאו שהוא ראה ברשת. אחת הכוריאוגראפיות שהוא התאהב בעבודתה הייתה חנה דנינסון מוורמונט. עם הזמן נוצר קשר טוב ביניהם והיא רכשה כמה ציורים מסדרה זאת והציגה אותם במוזיאון קנת בוורמונט.

 

2024       בספטמבר נפתחת תערוכה נוספת של מיכאל בגלריה גורדון בירושלים – "בולענים - ים המלח 2024-2022". מיכאל צייר תקופות ארוכות בבקעת ים המלח באזור הדרג'ה. בים המלח לא ניתן לצייר בחוץ ברוב חודשי השנה בגלל החום הכבד. מיכאל מפתח סגנון חדש של עבודה. הוא עושה רישומים וציורי מים קטנים ולאחר מכן בסטודיו עובד מהסקיצות הללו. מצד אחד זה נותן יותר חופש אך מצד שני במידה מסויימת זה מנכר אותו מהעמידה בטבע שהוא כל כך אוהב. התערוכה הוצגה בתקופת מלחמת חרבות ברזל המתמשכת וגורמת למועקה קשה למיכאל ולכלל הציבור.